אהרון וגמן ז"ל, מייסד המוזיאון ומנהלו הראשון
אהרון שגדל בחיפה, היה חבר בתנועת המחנות העולים ובתנועת הנוער העובד. הוא הצטרף לשדות-ים כשנה לאחר הווסדה, וככל חברי הקבוצה בקריה עבד בנמל ב"כיבוש העבודה העברית". הוא נמנה בין עשרת החברים הראשונים שעלו להאחזות בקיסריה ב-2 במאי 1940.
באורח פרדוקסלי, ראשית קשריו של אהרון עם הארכיאולוגיה החלו כתוצאה מהעימותים עם המנדט הבריטי, שהיה מעוניין להכשיל את ההתיישבות היהודית בקיסריה, וניצל את חוקי העתיקות כדי למנוע בנייה אשר תהפוך את שדות-ים ממחנה אוהלים ליישוב קבע. אהרון לא בא אמנם לקיסריה לחפור עתיקות, אלא לבנות יישוב. אולם בחושיו המחודדים הבין, שבניין העתיד קשור בזיקה לעבר ולשורשים; וכי חידוש יישוב יהודי באתר היסטורי (שלו חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי בית-שני, בתקופת המרד הגדול ברומאים ולאחריו) אינו יכול להעשות תוך התעלמות מהעבר ומשרידיו הפזורים בכל פינה של ה"מחנה", בסביבה, בשדות ובקרקעית-הים.
מטענו התרבותי של אהרון, הסקרנות האינטלקטואלית וחושו האסתטי המפותח, דרבנו אותו ללקט עתיקות מאז הגיע לקיסריה. הוא הקים את המוזיאון במו ידיו, כשהוא אוסף פריט אחר פריט באורח אישי במשך עשרות שנים; בוחן ולומד כל חפץ, בהתמדה ובסבלנות, בעזרת ספרים ותוך התייעצות עם מומחי ארכיאולוגיה ואנשי אקדמיה. כל זאת עשה לאחר שעות העבודה.
זכור ההילוך המיוחד של אהרון בשטח המחנה או בשדות, כאשר נעלו מחטטת בקרקע והופכת את השכבה העליונה לשם גילוי חרס או מטבע. מהתחלה קבע את הנורמה שהוא עצמו נתן לה דוגמא, שאין אוספים עתיקות לשימוש פרטי וכי האוסף הוא נכס של הקיבוץ ושל הכלל. אלמלא זאת, היו הממצאים החשובים מתפזרים והולכים לאיבוד; והמוזיאון, שהפך נכס תרבותי-חינוכי לחברי הקיבוץ ולציבור הרחב, לא יכול היה לקום.
חברים שעבדו בבניין ובחקלאות מסרו באותן שנים לאוסף כל מה שנמצא באדמות קיסריה, והדייגים מסרו את כדי החרס שהעלו במכמורותיהם ברחבי מזרח הים-התיכון; כך נאגר אוסף הכדים שבמוזיאון. באמצעים הדלים שניתן היה לקבל מגיזברות הקיבוץ, רכש אהרון פריטים מערביי הסביבה ומאחרים. המבנה הצנוע של המוזיאון הוקם בעזרת הקצבות שאהרון גייס ממוסדות שונים ובכספי הקיבוץ. באמצעים מינימליים הוא הביא את המוסד לרמתו הנוכחית.
עיקר עבודות המיון, הקטלוג והתצוגה נעשו על ידו, לרוב בערבים, לפרקים עמוק אל תוך הלילה. כשהיה גזבר הקיבוץ נהג לומר שלאחר יום התרוצצות אחר הכסף החדש, הוא נרגע בערב בעיסוקו בכסף הישן, במטבעות העתיקים. אכן, המוזיאון הוא יציר כפיו הבלעדי של אהרון, "הצגת יחיד" שלו במלוא מובן המילה.
יהודה רותם, דברים לזכרו של אהרון וגמן, מתוך ספר המוזיאון.
[תמונות ממצגת אביטל כולל תמונה של אהרון וגמן, ושל המוזיאון בראשיתו]
אהרון וגמן ז"ל, מייסד המוזיאון ומנהלו הראשון
אהרון שגדל בחיפה, היה חבר בתנועת המחנות העולים ובתנועת הנוער העובד. הוא הצטרף לשדות-ים כשנה לאחר הווסדה, וככל חברי הקבוצה בקריה עבד בנמל ב"כיבוש העבודה העברית". הוא נמנה בין עשרת החברים הראשונים שעלו להאחזות בקיסריה ב-2 במאי 1940.
באורח פרדוקסלי, ראשית קשריו של אהרון עם הארכיאולוגיה החלו כתוצאה מהעימותים עם המנדט הבריטי, שהיה מעוניין להכשיל את ההתיישבות היהודית בקיסריה, וניצל את חוקי העתיקות כדי למנוע בנייה אשר תהפוך את שדות-ים ממחנה אוהלים ליישוב קבע. אהרון לא בא אמנם לקיסריה לחפור עתיקות, אלא לבנות יישוב. אולם בחושיו המחודדים הבין, שבניין העתיד קשור בזיקה לעבר ולשורשים; וכי חידוש יישוב יהודי באתר היסטורי (שלו חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי בית-שני, בתקופת המרד הגדול ברומאים ולאחריו) אינו יכול להעשות תוך התעלמות מהעבר ומשרידיו הפזורים בכל פינה של ה"מחנה", בסביבה, בשדות ובקרקעית-הים.
מטענו התרבותי של אהרון, הסקרנות האינטלקטואלית וחושו האסתטי המפותח, דרבנו אותו ללקט עתיקות מאז הגיע לקיסריה. הוא הקים את המוזיאון במו ידיו, כשהוא אוסף פריט אחר פריט באורח אישי במשך עשרות שנים; בוחן ולומד כל חפץ, בהתמדה ובסבלנות, בעזרת ספרים ותוך התייעצות עם מומחי ארכיאולוגיה ואנשי אקדמיה. כל זאת עשה לאחר שעות העבודה.
זכור ההילוך המיוחד של אהרון בשטח המחנה או בשדות, כאשר נעלו מחטטת בקרקע והופכת את השכבה העליונה לשם גילוי חרס או מטבע. מהתחלה קבע את הנורמה שהוא עצמו נתן לה דוגמא, שאין אוספים עתיקות לשימוש פרטי וכי האוסף הוא נכס של הקיבוץ ושל הכלל. אלמלא זאת, היו הממצאים החשובים מתפזרים והולכים לאיבוד; והמוזיאון, שהפך נכס תרבותי-חינוכי לחברי הקיבוץ ולציבור הרחב, לא יכול היה לקום.
חברים שעבדו בבניין ובחקלאות מסרו באותן שנים לאוסף כל מה שנמצא באדמות קיסריה, והדייגים מסרו את כדי החרס שהעלו במכמורותיהם ברחבי מזרח הים-התיכון; כך נאגר אוסף הכדים שבמוזיאון. באמצעים הדלים שניתן היה לקבל מגיזברות הקיבוץ, רכש אהרון פריטים מערביי הסביבה ומאחרים. המבנה הצנוע של המוזיאון הוקם בעזרת הקצבות שאהרון גייס ממוסדות שונים ובכספי הקיבוץ. באמצעים מינימליים הוא הביא את המוסד לרמתו הנוכחית.
עיקר עבודות המיון, הקטלוג והתצוגה נעשו על ידו, לרוב בערבים, לפרקים עמוק אל תוך הלילה. כשהיה גזבר הקיבוץ נהג לומר שלאחר יום התרוצצות אחר הכסף החדש, הוא נרגע בערב בעיסוקו בכסף הישן, במטבעות העתיקים. אכן, המוזיאון הוא יציר כפיו הבלעדי של אהרון, "הצגת יחיד" שלו במלוא מובן המילה.
יהודה רותם, דברים לזכרו של אהרון וגמן, מתוך ספר המוזיאון.