לכבוד יום האישה- על תפישת האישה בעת העתיקה

כתיבת פוסט שעוסק ביום האישה הבינלאומי מעלה התלבטות גדולה באיזה היבט של נשיות להתמקד. האם להתמקד בהיבט של עוצמה וחוזק – מה שמתפרש בפני רבים כ"סופר וומן" שאינה זקוקה לאף אחד, ומסוגלת לעשות הכל בעצמה, מעין גישה פמיניסטית שכזו. או האם להתמקד בעדינות, יצירתיות ורגישות נשית.

מסתבר שגם בעת העתיקה היו גישות מקוטבות (או משלימות) אלו לגבי דמות האישה. במיתולוגיה היוונית נשים רבות, אך שתי קבוצות עיקריות של נשים מבטאות היטב את הקיטוב הזה.

מצד אחד, המיתולוגיה מספרת על האמזונות – אותן נשים לוחמות שרכבו על סוסים, ירו בקשתות, שדדו ובזזו ועסקו במלאכות גבריות. האמזונות חיו לבדן, ללא גברים, ביערות אסיה הקטנה והטילו אימה על התושבים היווניים. באמנות ובספרות היוונית האמזונות תוארו כנשים שיש לחשוש מפניהן, וברוב המקרים הוצגו כמובסות על-ידי מי מבין גיבורי המיתולוגיה שלחמו נגדן.

מנגד, המיתולוגיה מספרת על המוזות – קבוצה של תשע אלות היצירה, האמנויות והמדעים שהיוו מקור השראה למשוררים, סופרים, אמנים ויוצרים בכל התחומים. בעת העתיקה, כל אמן, משורר או פילוסוף היה פונה אל המוזות ומבקש מהן את ברכתן והשראתן כשהיה מתחיל לחבר יצירה חדשה. באמנות הן תוארו כנשים עדינות ויפות, נעימות ומעוררות השראה.

אם כן, בעת העתיקה מוצגות הנשים ככאלה שיש לחשוש מפניהן (חשש גברי מפני העוצמה והחוזק שלהן) אך גם ככאלה שיש לפאר ולשבח אותן (הערכה גברית בגין ההשראה שהן מעניקות). הנשים בעת העתיקה מוצגות למעשה כאחדות שהינה ריבוי. כשלמות שמורכבת מסך חלקיה המנוגדים.

מרתק למצוא תפישה זו, שאולי בימינו כל-כך רווחת ומוכרת, כבר בעת העתיקה.